תמונת מצב: מדינת ישראל ב-14 שנים האחרונות.

בנובמבר 1995 נרצח על ידנו (ישראלי - יהודי) ראש ממשלת ישאל מר. יצחק רבין (ז"ל),
כשאני אומר על ידנו זה על ידי כולנו.
היות וחוץ מהרוצח, יש לפחות 50%- 40% מהישראלים שתומכים ותמכו ברצח
ולא נעשה כלום על ידינו(העם)ולא על ידי נבחרינו בהקשר זה. על כן, כולנו שותפים.
עד שנשכיל להבין מה קרה ביום הרצח, לנו כאזרחים, למדינת ישראל כמערכת ונפנים שביום הזה נרצחה גם הדמוקרטיה הישראלית.
מאז קיים הצורך להקים ולשחזר אותה מחדש.
זה אומר שעלינו להתמודד עם דברים קשים ביותר, חלקם מצויינים במזכר הנ"ל.
אנני בטוח כלל שהעם ומנהיגיו מוכנים ואף רוצים בכך.
עד עז אנו(כמדינה וכפרטים) צפויים לסבול מאי יציבות מתמדת ועימות תמידי עם שכינינו ובניינו לבין עצמינו.
זאת המציאות. מ-1995 ועד היום 2009

יצחק רבין (ז"ל) הוא המנהיג האחרון בישראל שעשה משהו משמעותי,
רשמי ובעל אופי בין לאומי למען השגת שלום באזורינו.

השלום, הוא יעד אסטרטגי ממדרגה ראשונה של מדינת ישראל ובעל חשיבות עליונה לביטחונה הלאומי ולממוש חזון אבותינו.
(לפחות כך נאמר ופורסם לא אחת בועדה לביטחון לאומי)

מזכר 1

ב- 1996 נבחר בינימין נתניהו לראשות הממשלה.
בחצי השנה הראשונה לכהונתו ממשלתו עשתה כל התגרות אפשרית שתביא לקריסת תהליך השלום.(אוסלו)
בנייה בהר חומה ,מנהרת הכותל , כביש המריבה, קבר יוסף וכו'.
לקראת סוף 1996 נקראו ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות דאז יאסר ערפת להתיעצות דחופה
בוושינגטון ע"י נשיא ארה"ב מר. ביל קלינטון כדי למנוע התדרדרות מסוכנת והסלמה באזור.

מתחילת 1997 ראש הממשלה שינה את דרכו ודבריו.
נחתמו הסכמי "ווי" ופינוי חלקי של חברון.

בשלהי 7-1998 מרכז המפלגה של הליכוד מכריז בראש חוצות שראש הממשלה מר. בינימין נתניהו
הוא "שמאלני" מידי לטעמם ומאלצים אותו ללכת לבחירות מוקדמות שבהם הוא מפסיד
לאהוד ברק יו"ר מפלגת העבודה.
(עקב זה מר. נתניהו מחליט מאוחר יותר לנטרל את כוחו של מרכז המפלגה, בנתיים הוא הולך לעשות כסף באמריקה.)

בכל התקופה שממשלת ישראל הכריזה על יאסר ערפת כלא "רלוונטי" למשא ומתן התחזקו הפלגים של החמאס, הג'יהד האסלמי וקמו גדודי אל אקצה ואז'עדים אל קאסם.(ונוספו עוד כמה מאז)
היה ברור לנו לעם ולממשלות ישראל (נתנ,ברק,שרון,אולמ'), שמישהו חייב למלא את החלל שנותר בשטח על ידי בידודו והחלשתו של ערפת והפת"ח.
ע"י זה ישראל סללה את הדרך לפלגים הקיצוניים לתפוס את השלטון ברצועת עזה וע"י כך הבטחנו לעצמנו שלא נצטרך לקיים משא ומתן על הסדרי קבע לא עכשיו ולא אח"כ.

אלו הן מקצת האסטרטגיות שהשתמשו הממשלות בישראל (נת,בר,שר,אול), כדי להשאיר את האיזור בעימות תמידי (על אש קטנה) מבלי להתמודד עם משא ומתן רציני.

קל מאוד למנהיגים שלנו לתמרן אותנו תחת פחד ואיום תמידי.

14 שנים בלי שנציע שום אופק מדיני רציני וצודק שיסלול את הדרך להדברות והסכמה בין הצדדים .
אף לא תכנית אחת שמדברת על הסדר קבע ועל אופק של שלום.

בכל פעם, כשהתחלנו לדבר, בישראל (96'-09') על משא ומתן למציאת פתרונות קבע זה תמיד נגמר ב...הקדמת הבחירות.
"אסטרטגיית הדמוקרטיה" החוזרת על עצמה כל שנתיים.
כמובן שאין מנהלים משא ומתן בגלל, שאין כבר טעם, אין זמן, אין עם מי, אין לגיטימציה לממשלת מעבר וכו'.
בנוסף, שילמנו את מחיר חוסר היציבות השלטונית בכך שנפגעו באופן אנוש החינוך, הבריאות ,הרווחה, העבודה, המוסר ובעיקר התקווה לעתיד.
ויש עוד כמה דברים חשובים שנפגעו.

בקיצור, כלום לא קורה.

.. תהיה זו טעות גדולה לחשוב כך,

מה ממלא את החלל שנוצר אצלינו בגלל העדר ממושך של אופק מדיני ברור ומעשי?
אחת התופעות היא האלימות החברתית הגועה והבלתי נסבלת שבה אנחנו חיים כיום.(יש הוכחות לכך ע"י מיטב החוקרים וסוציאולוגים)
עוד אחת מההשלכות של אותה מדיניות הסרוב היא השחיתות וחוסר המידות. (אין צורך להרחיב בעיניין)
התבודדות מהקהילה העולמית והתגברות ה"אנטישמיות-אנטיישראליות" שהתפתחה בשנים הללו.(אין צורך במחקרים בנידון)
האדישות החברתית מצד האזרחים והממשלות.
כרסום במערכת המשפטית בכל הרמות והשתלכות חסרת רסן של הדרג הפוליטי ברשויות הצדק.(דבר המכין את הקרקע לפשיזם)
וצמיחת ימין קיצוני (גזען ושונא מיעוטים) והפיכתו ללגיטימי.(יש הוכחה בכנסת ה-18)

בנתיים..אמשיך בסקירה,

מזכר 2

לקראת שנת 9- 1998 , ראש הממשלה מ"ר אהוד ברק יוזם מהלך "פוליטי" (לא מדיני) וחד צדדי, הכוונה בחד צדדיות הפעם היא בכך שלא היתה לו (לרה"מ), תמיכה מהממשלה, מהמפלגתו, מהכנסת ומהעם. הוא נפגש בחסות קלינטון בקמפ' דויד עם יו"ר הראשות יאסר ערפת שמסרב להצעתו ה"נדיבה" של ברק בשל הידיעה הברורה שאין כיסוי להצעתו, לא ממשלת ישראל, לא מהכנסת ואף לא מהעם . (חזר הוויכוח הציבורי סביב הנושא של משאל עם)

לאחר מכן כעונש (יאסר ע.) מבודד במוקטעה עד סוף ימיו.

ניתן לומר באופן חד משמעי שאנחנו, ממשלות ישראל חיזקנו את הקיצוניים, כן ,את החמאס והבנו אותם לשלטון ברצועת עזה.
יש שיאמרו שזוהי אשמתה של הרשות שלא תפקדה והיתה מושחתת וזה יהיה גם נכון,
אבל מדיניות הממשלות שמ-96' כיהנו וגם זו המכהנת כעט בישראל זירזו וחיזקו את חוסר תפקודה של הראשות הפלסטינית, חד וחלק.

מאוחר יותר מרכז מפלגת העבודה מאלץ את ברק להכריז על בחירות מוקדמות.
בהם הוא מפסיד למר. אריאל שרון.

שנת ה- 2000 נשיא ארה"ב ג. וו. בוש בבית הלבן ולאחר זמן ויחס של התעלמות מהמזה"ת נולדת מפת הדרכים , מאין נוסחה אמריקאית-ישראלית למבואי סתום וסינדול כל משא ומתן באופן תמידי ומקצועי.(כולל 14 הסתייגויות ישראליות למקרה שאולי בכל זאת יתאפשר מו"מ) תנאים בילתי נתנים לישום ע"י אף מנהיג מתון אשר יהיה בצד הפלסטיני. אבל סותמת את הפה החצי סתום ממלא של השמאל הישראלי ושל "העולם הנאור".

אריאל שרון אשר כולם פחדו מפניו בשל עברו (מלחמת לבנון, בגין וכו') ומעורבותו הישירה בהקמת היתיישבות ביו"ש, יוזם באופן "מפתיע" גם הוא מהלך חד צדדי ומפנה את גוש קטיף. ללא שום הסכם או תנאי להמשך משא ומתן להסדר קבע כאילו שהצד השני אינו קיים. (הכחשה מוחלטת תחת מסווה של חלום ארץ ישראל השלמה שנמוג)
הפינוי החד צדדי מלווה בהתנגדות וקרע בעם בישראל ותחושת ניצחון לצד הפלסטיני היות שללא כל הסכם או המשך המשא ומתן, בעינייהם היתה זאת כניעה חד צדדית.

מאוחר יותר כולנו יודעים לצערינו מה קרה לשרון ומר.אהוד אולמרט מתמנה לראש הממשלה בתוקף היותו מ.מקום רה"מ.
גם הוא ממשיך את דרכו של שרון ומפנה את עמונה באותה מתכונת של גוש קטיף, ללא הסכם וללא המשך המשא ומתן באופן רציני להשגת הסכם קבע. מעשה שמעמיק את הקרע בתוך העם בישראל ושם מתחיל היווצרותו של "מחנה הימין" שהיום 2009 הוא יכול להיות בשלטון .
כמובן שלפני זה שוב הולכים לבחירות כדי לתת לאולמרט לגיטימציה אלקטורלית.

שמונה שנים של ממשל בוש שמחד גיסא אינו רוצה להיות מעורב במזה"ת, כך הוא מכריז בתחילת דרכו ובזאת מאופיינת מדיניותו בהמשך (מבחינתינו, חוץ מזה היה לו את עיראק, אפגניסטאן, בן לאדן ושות') מאידך במדיניותו נתן לממשלות ישראל אור ירוק לעשות מבחינה מדינית
וצבאית ככל העולה על רוחה. (גם כחלק מהגשמת החלום האוונגליסטי ע"פ אוטוביוגרפיה.)

שמונה שנים שיורים קאסמים על שדרות ועותף עזה בחסות כל הממשלות שכיהנו באותם שנים. היה להם (לממשלות ולימין הפוליטי) נוח מאוד שיש ירי על שדרות ובכך ניתן להשאיר את העימות חי וקיים וללא צורך ללכת לקראת משא ומתן להסכמי קבע.

שמונה שנים שבמהלכם יאסר ערפת כבר הלך לעולמו ואבו מאזן במקומו הוחלש באופן שיטתי ע"י ישראל (צריך לחזק אותו) עד שאיבד את כוחו בתוך העם הפלסטיני המתון ואת עזה לחמאס ולפלגים הקיצוניים.

דבר שנוח מאוד לנו "ממשלות ישראל", כדי להמשיך בקו הסרוב.
(כעט יותר מתמיד כמובן)

היום ב- 2009, שוב הלכנו לבחירות מוקדמות והפעם אף אחד כבר לא יודע בדיוק מדוע אבל זה גם לא משנה (שחיתות, הגולן, עזה) העיקר שמשרת את ה"אינטרס הישראלי" להרחיק ככל הניתן אפשרות למו"מ להשגת הסכם קבע, שלום וביטחון.

שמונה שנים שממשלות ישראל השתמשו ומשתמשות באופן ציני ואכזרי ביותר באוכלוסיית שדרות ועותף עזה כדי לקיים אסטרטגיה מדינית של סרוב.

עיתוי מושלם,
חודש וקצת לפני הבחירות בישראל (כשכולנו יודעים מה אמרו הסקרים),
חודש לפני שגור'ג וו. בוש עוזב את הבית הלבן.
ובדיוק בתקופת החגים האזרחיים שמעסיקים את רוב העולם.

החליט מי שהחליט, (?) שזה "זמן טוב" למלחמה.
ומייד יצאו בהכרזה..
לשנות את המציאות בדרום (מה השתנה? עכשיו הרבה יותר אזרחים, ילדים סובלים מחרדות, זה השינוי?)

במקום עוד מלחמה אנחנו צריכים לטפל בחוסר האונים האסטרטגי שבנינו לעצמנו.

במקום עוד מלחמה אנחנו צריכים לדאוג לחוסר התקווה והעדר העתיד, שמדיניות הסרוב ואסטרטגיות נגד הסדר הביאה לנו ולילדנו והשלכותיה ההרסניות.

במקום עוד מלחמה אנחנו צריכים שקט אמיתי בדרום הארץ בצפונה ובמרכזה ,זאת ניתןמ להשיג אך רק בהסכמי קבע לשלום .

אלה יקנו לנו בין היתר את הלגיטימציה המוסרית, פוליטית ומדינית לפעול באופן נכון ושקול ואף קבוע מראש על דרך התגובה כנגד הפרת הסכם מול מדינה פלסטינית שתישא במלוא האחריות למעשיה בתוך תחומה המוכר בהסכם.

לגיטימציה לישראל כמדינה ריבונית אשר גבולותיה מוכרים ומוסכמים על כל הצדדים ובחסות ומעטפת בין לאומית, צבאית, מדינית וכלכלית.

אנחנו, העם ומנהיגיו צריכים להחליט ולשאול את עצמינו.

האם יכול להיות שאנחנו הישראלים עם אסטרטגיית הסרוב שאימצנו כדרך קבע מראים בעצם
שאנו מפחדים משלום?

התשובה היא חד משמעית: אכן כן.

היום, ישראל 2009 ללא כל צל של ספק,
אנחנו, הישראלים מפחדים משלום הרבה יותר משאנו מפחדים ממלחמה.

האם זה החזון לאחר 60 שנה
של מדינה ו2000 שנות גלות?
האם זו הדרך שאנחנו נוריש לדורות הבאים?

במקום לחתור לשלום בר קיימה למען עתיד ילדינו, חתרנו לאי שקט מתמיד אשר הילדים הם הסובלים העיקריים.

בנוסף בנינו מערך כלכלי שתומך וניזון מאי השקט וחוסר היציבות שאותו מערך צריך להפנותו לאפיקים חדשים הקשורים ליציבות ושקט באיזור .

ראשית כל דרוש שינוי מבחינת התפישה החברתית, הפוליטית והכלכלית של הסכסוך וכן הבנת המטרות שהסכם קבע ישרת:

1. הגדרה עצמית שלנו כמדינת ישראל כשהיא ריבונית על שטחה.
   בגבולות מוכרים על ידי כל שכנינו והקהיליה הבין לאומית.

2. הגדרה עצמית, כמדינה לצד הפלסטיני.
   (עם גבולות מוסכמים)

3. שלום, יציבות בטחונית, פוליטית וכלכלית כשכל אלו מחוברים
   כיעד אסטרטגי מרכזי ומוביל של מדינת ישראל .

לסיום:
כמו שאמר נשיא צרפת מר.ניקולאס סארקוזי (ינואר 09') בביקורו במזה"ת :
"על ישראל ליטול את סיכון השלום".

אנחנו אומרים,

הגיע הזמן להתחיל בדרך .
בואו להיות חלק כי בלעדינו/כם זה לא יקרה.
תנועת "ישראל לכולם" יוצאת לדרך כדי להגיע לכנסת ה-19 ולהחזיר את השפיות שרוב העם רוצה.
אולי זה מאוחר מידי יגידו, אך אם נרצה זה לא יהפוך לאגדה.

לתגובות והצטרפות למען השפיות החברתית,למען העתיד והביטחון שלנו ולשלטון מתון, כתבו ל: redsea0@hotmail.com